מאת: אליזבט גוזלן

"על הסכין" הוא מושג עתיק הקשור בזיכרוני לילדות של אבטיחים, קולות של קיץ, אוכל טוב וחברותא.  אלא שבימים אלו הוא נקשר לחרדות, קולות כאב וצלצולי טלפון מבוהלים החוצים את הארץ מאם לבנה, מאשה לבעלה ועוד כהנה וכהנה כמו קרני לייזר במסיבת ריקודים פרועה.

ואני בחדר הטיפולים חושבת לעצמי:

מה נדרש להם/לנו בימים אלה?

לטלוויזיה תשובות – היא מזמנת אינספור כתבות; פרטי מידע על כל פרט ופרט באשר למקום האירוע, לנעשה בו ולחיי התוקף או הקורבן/קורבנות.

אני מניחה שעבור חלקנו זהו פתרון מספק: חלקנו צריך מידע זה כדי לבסס תחושת שליטה במצב; אני יודע מה קרה והיכן קרה, ואולי. …בעזרת השם?….אולי…..ישמש אותי גם בסוגיה של כיצד להישמר על נפשי. בנוסף, חלקנו מאבדים יכולת ריכוז או עניין לעסוק בדברים אחרים ואת חלל הזמן הפנוי שנפער אנו ממלאים בציפייה – בהייה בטלוויזיה ובמחשבות כיצד הגענו לכאן ומי אשם.

ומה על אלה שמחפשים מענה יותר מקיף,  יסודי  ואולי גם מהנה כדרך התמודדות?

מהו מענה מקיף ויסודי יותר? ומה אני יכולה לייצר ולהציע?

אני סוקרת את הפניות אלי במהלך השנה ובוחנת מה משותף לחלקן הגדול:

שנה אחרי שנה, יום אחרי יום ושעה אחרי שעה פונים אלי פרטים, זוגות ומשפחות בתלונות על  תחושות של פרוק, תסכול, אין-אונים, כעס, כאב וייאוש בשל עניינים של בגידה, השפלה, חוסר אמון,  אפליות, חוסר יכולת תפקוד וכולה. אנשים מגיעים,  לרב, בתפיסה שכלו כל הקיצים ואין להם שום יכולת לתקשר עם הקרובים אליהם את מצוקותיהם ומאווייהם.  כאשר מוגשות על שולחן השיח סוגיות כה אישיות וכואבות, הפצע נחווה פתוח וכל נגיעה נחוות כחורכת את הבשר החי. במצב זה, לרב, התחושה היא שאין מספיק משאבים לתחילתה של למידה. לכן, לעתים קרובות, התהליך ההתחלתי של יצירת תקשורת  הוא כה קשה, ארוך, מבהיל ומרפה ידיים.

אם כך מענה מקיף יותר יהיה כזה אשר יספק את הכלים המתאימים להתמודד כיום ובעתיד עם מצבי דחק כדוגמת אלה הנזכרים לעיל.

אם כך למה עכשיו ומה עכשיו?

למה עכשיו –  כי לנו כבני אדם יש יכולת אדירה, לטוב ולרע, להסתיר ולהתעלם ממצוקות כל עוד ניתן. להתרגל לחסרים ביחסים עם יקירנו כל עוד יחסים אלה נמשכים באופן סביר. בימים כגון אלה מופיעה מצוקה שמסיטה את תשומת ליבנו מהיום יום  וזו מבקשת מאתנו לעצור ולבחון. לבחון מי מהווה מערכת תמיכה בהתמודדות.  מה מקומה של המשפחה שלנו כתומכת. מה מידת ההיכרות שלנו את יקירנו ואת העובר עליהם בימים אלה. האם אנחנו מהווים עבורם את המספר 100׃ 100 זה המספר שנהוג לחייג כשיש מצוקה.

מה  עכשיו – עכשיו הזמן לעבוד עם המשפחה ולפתח כישורים משותפים. מרכיבי המציאות כיום:

1. המצוקה היא כללית, מקורה מגורם חיצוני ולא נגרמה על ידי אחד מבני המשפחה.

2. מכיוון שכך יש לאדם יכולת לראות ולקבל את בני משפחתו כעמיתים ללמידה. ניתן בקלות יחסית לייצר נדיבות, סבלנות והקשבה אחד לשני. שלא בדומה למצבים שבהם המשפחה, או אחד מחבריה,  מייצרת לעצמה, במודע או שלא במודע,  את הקשיים.

3. בהינתן שצלחו בהצלחה למידה זו  תיווצר חוויה של חוסן. אני לא לבד. אני חלק מקבוצה גדולה יותר- מה שמייצר תחושה של יכולת. יצרנו מזרון נח לבעיות חיים עתידיות.

4. ידועה, כמעט בוודאות, נטייתם של החיים לטמון בחובם הפתעות לעתיד לבא, שחלקן מכבידות ומעמיסות קשיים.

5. ידוע שבעתות מצוקה ודחק  צפים ונכנסים לפעולה מנגנוני התמודדות הזמינים ומוכרים לאדם, הוא ישתמש בהם בהרבה ממצבי הדחק. קרי, במצבי דחק אישיים וגם במצבי דחק לאומיים כגון זה הנחווה כיום, ישלוף האדם מנגנוני התמודדות דומים. כך שזו הזדמנות טובה להתבונן במנגנונים הקיימים, להחליף אותם או לשפר אותם.

6. מנגנוני ההתמודדות שנרכשו אינטואיטיבית במהלך החיים, חלקם מוצלחים, וחלקם מקבעים ובעלי נטייה ליצור בעיות חדשות.

אם כך… מה עכשיו?

עכשיו נכנסת לתמונה הפנטזיה שלי:

להגיע למצב בו אנשים  ומשפחות, ישתמשו בחדר הייעוץ כמקום מפגש תרבותי, כהזדמנות ללמידה וחוויה משפחתית משותפת, כמו חדרי ה"אסקייפ״ המקובלים כיום, או לחילופין כמו ברכות השחייה או אולמות הכדורת  המהווים מקום לבילוי משפחתי, ויבואו לחוויה משפחתית שתיצור פתחים להדברות, ליצירת מנגנוני התמודדות וסיוע משפחתיים וכך, התנסות זו תהווה קרקע טובה להתנסויות  בעייתיות ומאתגרות שיבואו בעתיד.

ובחזרה ל " על הסכין"   2016 –

לו רק היינו יכולים להטמיע בתוכנו את התפיסה שתקשורת יעילה, מועילה ומהנה אינה בהכרח דבר מולד, שהיא ניתנת ללמידה בצורה קצרה ופשוטה, שהיא עשויה להיות אחת מהתשתיות הרחבות והמשמעותיות ביותר בבניית יחסי משפחה חמים, משמעותיים ומעצימים, ולו רק היה חדר הטיפולים יכול להיתפש ולהופיע בתודעה  בהקשר של קורס קצר בן מפגש אחד,  מהנה והכרחי….או אז….

מכיוון שאינני עוסקת בענייני תפילה אלא בענייני שינוי , כתבתי הרהורי אלה מתוך כוונה שיגיעו לכמה שיותר אוזניים ושכמה מהם יקבעו בילוי משפחתי זה אצל אחד מעמיתי הטובים….ואולי…. הפנטזיה הפרטית שלי תתרום לחלקנו,  ולו במעט.