אנו עוברים ימים לא פשוטים ועל כן עולה הדרישה לתמיכה פסיכולוגית, רגשית ונפשית עבור הפרט, משפחתו וקהילתו.
מכון שינוי פועל במתכונת מוגברת על מנת לתת עזרה נפשית ליחידים, זוגות ומשפחות בכדי לעזור ולסייע בתחושות הקשות שמתעוררות עקב המצב.
אנו, מטפלי מכון שינוי, מאמינים בלב שלם במערכת המשפחתית והזוגית כגורם אשר יכול להוות גורם משמעותי בחיזוק החוסן.
אנו מציעים לכם להיעזר בנו ברגעים הקשים דרך מתן תמיכה, תקווה והכוונה אקטיבית ולתת לנו להוביל אתכם יד ביד, יחד עם משפחותיכם, לעבר התמודדות יעילה עם האירוע הקשה, ולעבר פיתוח והטמעה של חוסן נפשי.
תגובות מסוימות של לחץ, דחק, חששות, פחדים וחרדות הן אצל מבוגרים ואחת כמה וכמה אצל ילדים, הן תגובות נורמטיביות למצב של מצוקה ביטחונית מתמשכת בעורף מתמשכים כמו אצלנו.
במצבים אלו ישנן מחשבות ותחומים שמשפיעים על כולנו:
כל אלה יוצרים תחושת "חוסר אונים", מצוקה, סכנה גדולה, ואלה יוצרים מצבי מתח מתמשכים המובילים לחרדה ולתגובות לחץ אחרות.
חשוב להבין כמה נקודות חשובות:
חשוב להבין שהקשר בין- סכנה אובייקטיבית וסכנה סובייקטיבית יכול להיות מאוד רופף, בעיקר אצל ילדים.
אפילו מבוגרים יכולים להיות "לא ערניים" או אפילו "אטומים" לסכנות שמסביבם. למשל, הם מסוגלים לפעמים להרגיש בטוחים היכן שהם צריכים לחשוש או לדאוג, ולהפך, להרגיש בסכנה היכן שבאמת הסכנה קטנה.
הרגישות לסכנה משתנה בין אדם לאדם. יש כאלה שהרגישויות שלהם לסכנה היא גדולה הרבה מעבר לרגישות הקיימת ברוב החברה – כלומר, אלה שמרגישים סכנה מדברים שהסיכון האובייקטיבי הוא מאוד קטן (פוביות, חרדות, פחדים). לעומתם ישנם אחרים שהרגישות שלהם לסכנה או לסיכונים לא מתעוררת עד שהאיום הוא קיצוני, קרוב מאוד לבית ומפחיד מאוד. אלה נוטים להיות "ישנים" לסכנה, להכחיש אותה ולעיתים אף מתנהגים בצורה שאינה אחראית בהתחשב בסכנות האובייקטיביות.
ככל שהערנות שלנו לסכנה שמסביבנו וההכרה בה יותר גדולים כך אנחנו מרגישים דחף יותר חזק לפעול למען הבטחת שלומנו ושלום היקרים לנו על אחת כמה וכמה. נכון הוא הדבר עם ילדים בעיקר לפני גיל ההתבגרות.
תגובות ילדים צעירים למצוקה ביטחונית ולסכנה שונות בגילאים שונים וכן משתנות מילד לילד.
רוב הילדים אוהבים את הריגוש שבא עם לקיחת סיכונים קטנים ואפילו מחפשים את הסיכון והריגוש במשחקים שלהם (גינה ציבורית, לונה פרק…). ישנם ילדים שמחפשים סכנות של ממש ואז אנו מדברים על בעיה רגשית וישנם כאלה שנעשים משותקים ברגע שהם חווים אפילו רמז של סכנה (בד"כ לומדים את זה בבית דרך אינטראקציה עם דמויות הוריות).
חלק מרכזי מתחושת הסכנה אצל ילדים כרוך בתפישת המקור של הסכנה- האם זה מכוון, רע? רוצה לעשות להם רע? או מקרי, וכן האם הסכנה היא אקוטית-מיידית, או סכנה כרונית.
כאשר הסכנה היא אקוטית, חד פעמית ומיידית הטיפול דרך העידוד יכול להיות יעל מאוד. למשל: "עכשיו את שוב בטוחה, הכל חזר על מקומו בשלום, אפשר להירגע…”
כאשר הסכנה היא מצב כרוני, כמו המצב הנוכחי אצלינו, הילדים זקוקים לאיזשהי "הסתגלות התפתחותית" שמתבטאת בשינויים באישיות של הילד (קודם הילד היה חברותי ועכשיו מסוגר יותר), שינויים בדפוסי התנהגות (חזרה לדפוסים יותר ילדותיים).
על מנת ליצור מציאות חיובית ככל האפשר שתאפשר לילד לעמוד מול הסכנות האמיתיות והחבויות שהוא מרגיש, ולעזור לו לא לקבע את סוג ההסתגלות שהזיק להתפתחותו בעתיד וכמו התנהגות חרדתית תמידית, פחדים, שנאה או אפילו אלימות. הטיפול הנכון במצבים אלה תמיד מכוון ובונה על מערכת היחסים הכי חשובה שיש לילד – כלומר עם הוריו.
מהצד השני ישנם הורים שגם הם מתמודדים עם מצב כרוני של סכנה. ההתמודדות של ההורים יכולה לעזור להתמודדות הילדים בעת סכנה וכן להוליד קושי. טיפול בילדים ובמצוקות שלהם שאינן עולות בקנה אחד עם מה שהילד זקוק כלולות להוביל לקיבוע ההסתגלות הבעייתית של הילד גם לעתיד. לדוגמא: אמא שלא מאפשרת לילד שלה לצאת מהבית בגלל הסכנה, או אבא שדורש מהילד שלו להיות "גיבור" וכועס עליו או מעניש על כך שהוא "פחדן", ונודניק.
איך הורים יכולים לעזור לילדים בגיל הגן ובי"ס יסודי?
© כל הזכויות שמורות לד"ר נגה נבארו, מכון שינוי
